Rina Ezroni - Freddy | רינה עזרוני - פרדי

Thu Mar 17 2022 05:00:00 GMT+0000 (Coordinated Universal Time)

כמו בתערוכותיה הקודמות גם בתערוכה ״פרדי״ רינה עזרוני עוסקת בדמויות אנושיות. הפעם בנוסף לציורים באקריליק, עזרוני מציגה פסלוני דיוקן מחמר וספרי אמן.
ציוריה של עזרוני רב שכבתיים ומאפשרים ״קריאות״ שונות של הדימויים המתגלים תוך שהייה ממושכת מולם. הדמויות מורכבות, מופשטות ומוכתמות בצבעים דהויים רבי גוונים והבעה. בעבודותיה אין הקפדה על ביצוע נקי, שלם, חד וסופי. עזרוני יוצרת מתוך אי וודאות את הגנרי. אין חד משמעותיות לא בתהליך ולא בתוצאה - הכל מורכב ומרובד. הקומפוזיציה ״הסופית״ מתגלית בדיעבד ללא תכנית ידועה מראש. פעולה מובילה לפעולה, שכבה נוספת על גבי שכבה. לעיתים זו מחיקה לעיתים הסתרה. להט היצירה נרגע תוך כדי העבודה עד לתהייה הבאה וחוזר חלילה. אצל עזרוני העבודות לא בהכרח סופיות, הן נכונות לאותו הרגע ומועדות לשינוי.
גם פסלוני הדיוקן נוצרים מתוך תהליך של חיפוש צורה, מעיכה אקראית של החמר ותגובה לצורה. כמו במקרה של כתם דיו לא מתוכנן, המקריות וקבלת התוצאה ללא שיפוטיות מאפשרים חידוש והפתעה. האמנית מוסיפה וגורעת מן החמר בעדינות רבה מתוך חופש, מינימליזם ופשטות. הדמויות הזעירות מזמינות חמלה, אמפטיה, ענווה וקבלת השונה.
חופש, זרימה וקבלה, באים לידי ביטוי גם בספרי אמן שעזרוני צירפה לתערוכה מורכבת זו.
במובן מסויים זו תערוכה ארס פואטית. עזרוני חושפת ומסתירה ונמצאת באי נחת מתמיד. אין כאן ״סלפי״, אגו או חד משמעותיות. יש כאן יראה במובן של ״אשרי אדם מפחד תמיד״ יחד עם ענווה של קבלת העצמי "אם אני כאן הכל כאן" אני בצורה השלמה שלי עם כל הכתמים וכל ההתלבטויות. זאת אני ואשאר כך גם אם תיווסף שכבה או תימחק, כי לא התוצאה אלא הנוכחות ללא יומרה לשלמות קובעת.

גבי יאיר
אוצר התערוכה
2022

The current exhibition, similar to previous exhibitions by the artist, shows Rina Ezroni’s engagement in human figures. This time, in addition to her acrylic paintings, Ezroni is showing small clay portrait statues and artist books.
Ezroni’s paintings are multilevel works enabling various readings of the figures revealed through extended viewing. The figures are complex, abstract, and stained with multiple hues of faded colors and expressiveness. The works are not made with the intention of being clean, whole, sharp, or final: out of the uncertainty, Ezroni creates the generic. There is no lack of ambiguity, whether in the process or the outcome – all is complex and multilayered. The “final” composition is revealed only afterward, without a preconceived plan. One action leads to another, layers are added over layers, sometimes as erasure, and at other times as concealment. The passion of creation calms down during the work until the next pause to wonder, then “heats up” again, and so on.
In Ezroni’s oeuvre, the works are not necessarily final, but are correct for a given moment, and subject to change.
The portrait statuettes were also made through a process of searching for form, randomly pressing the clay and responding to shape. As in the case of an unplanned ink stain, chance and the non-judgmental acceptance of the result facilitates innovation and surprise. The artist adds and subtracts from the clay with great delicacy as she conducts her search based on freedom, minimalism, and simplicity. The tiny figures invite compassion, empathy, modesty, and acceptance of the “different.”
Freedom, flow, and acceptance are reflected as well in Ezroni’s artist books joining this complex exhibition.
In a sense this is an ars poetica exhibit. Ezroni reveals and conceals, remaining in a continuous state of discomfort. There is no “selfie” here, neither is ego, nor absolute clarity. What is here is awe, as in “Happy is the man who fears always” along with the humility and self-acceptance of “If I am here, everything is here” - I, in my whole form, with all of my stains and soul-searching. This is me, and I remain so, even if a layer is added or erased: the determining factor is not the result, but the presence without any attempt to be perfect.
Gabi Yair
Exhibition Curator
March 2022

"ומי, אם כן, עולה באוב? אני.
ומסכת הזר התמהוני
על דל פניו, עוטה מעיל שני"

דן פגיס, "שברים", כל השירים

בסדרת הציור-רישום הזו דמויות, ביחד או יחידים, כמעין קולאז'. הדמויות ביחסים ציוריים אחת עם השניה, אינן ביטוי של מציאות קיימת. דמות אחת מרמזת על השנייה, או אינה מבחינה בשנייה, דוחפת אותה למקום כלשהו, לפעמים מנסה למחוק אותה.
העבודות נוצרו בשנים 2020 – 2022 במידות לא גדולות, בצבעים מעורבים גואש, אקריליק, דיו וצבעי מים על גבי נייר.
ציירתי על גבי ציורים קודמים, בתהליך שלמעשה אין לו סוף. ציורים שאולי ימשיכו להשתנות, ללא הפסקה.
הציורים הם רב שכבתיים, פנטימנטי, כששרידי ציור קודם מכוסים אך לא לגמרי, משאירים את עקבותיהם, ומשתתפים בעבודה החדשה.
זהו מסע של חיפוש אשר שואל: איך אתה/את? מה זה פרצוף? איך הוא קשור לפנים, לנפש?
המשחק הוא חלק מהציור. במהלך העבודה אני מנסה להשתיק את המודעות, הרציונאליות. למקריות חלק חשוב, ללא התערבות חזקה מצדי: בחירה מקרית של צבעים, של דמויות. ציור באבחה אחת, יצירה שנוצרת כאילו מעצמה, כשאין לי קומפוזיציה מוכנה מראש. אך קיים סדר במקריות: חוקים למשחק, גבולות ואילוצים שבתוכם אני עובדת, המשחררים כמו שהם מאלצים אותי להיענות להם. לצד היצירה יש הפתעה ושעשוע.
המניע בכל העבודות – יצירה של דמות ועיסוק בפרצוף. הרצון להבין איך אפשר ליצור דיוקן, ואיך ניתן להרחיב את הגבולות של זה, למשהו שמעבר. אותנטי מצד אחד אבל לא חיקוי מציאות אלא ביטוי של בעיני המתבונן. ליצור דיוקן מופשט, כדבר והיפוכו. וכן הקונפליקט בין האיפוק והעידון לבין הרצון לפרוק דחפים, לצייר בשטף וללא גבולות.
לכן הציור נראה שבור, מפורק, פרום, או לחילופין גרוטסקי. הגרוטסקי שתפקידו להעביר רגש כמו תא עצב המעביר פולס חשמלי.

"יש לך גיטרה כחולה", הם אמרו
"אתה לא מנגן דברים כמו שהם".
"דברים כמו שהם", הוא ענה,
"משתנים על הגיטרה הכחולה".
ועוד הם אמרו, "אבל נגן, אתה מוכרח,
נגן מנגינה שמעבר לנו, ובכל זאת עצמנו,
מנגינה על הגיטרה הכחולה
על דברים בדיוק כמו שהם".
ואלאס סטיבנס, מתוך "האיש עם הגיטרה הכחולה", האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, תרגמה מאנגלית: טובה רוזן.
רינה עזרוני
מרץ 2022

In this painting-drawing series, characters, group or individuals, act as a kind of collage. The characters are in a picturesque relationship with each other, and are not an expression of an existing reality. One character may imply the other, or may not notice the other; may push the other somewhere, or try to erase it.
The works were created in 2020-2022, using a combination of paints - gouache, acrylic, ink and watercolor on paper.
I have drawn on top of previous paintings, in a process that seems to have no end.
The paintings are multilayered pentimenti, with the remains of a previous painting covered but not entirely, leaving their tracks, and participating in the new work.
It is a quest that asks: What makes you ‘you’? What is a face? How it is related to the inner character of the person?
Play is part of my creation. As I work I try to silence awareness and rationality. Chance plays an important part, without my strong intervention: an accidental choice of colors, of characters, painting at once. The work seems to be created by itself, when I do not have a planned composition. But there is an order in chance: rules for play, limits and constraints within which I work, liberating as much as they force me to respond to them. Alongside the painting there is surprise and amusement.
The subtext of the works creates a person and the preoccupation with the face. Present is the desire to understand how a portrait can be created, and how it is possible to expand its boundaries to something beyond. It is authentic on the one hand but not mimetic;, rather, it is an expression in the eyes of the beholder. Making an abstract portrait is something and its opposite, as well as the conflict between restraint and refinement and the desire to vent impulses, draw fluently and unbounded.
That is why the painting looks broken, dismantled, ripped, or grotesque. The role of the grotesque is to convey emotion as a nerve cell that transmits an electrical impulse.
“They said, “You have a blue guitar,
You do not play things as they are."
The man replied, “Things as they are
Are changed upon the blue guitar."
And they said then, “But play, you must,
A tune beyond us, yet ourselves,
A tune upon the blue guitar
of things exactly as they are."

Wallace Stevens, from the poem "The Man With the Blue Guitar," The Man With the Blue Guitar and Other Songs.

Rina Ezroni, March 2022