מפתח ל...

באופן עקרוני מטרתו של טקסט אוצרותי היא לספק לצופה מידע שיתרום להעמקה, הרחבה או העשרה (בחרו לפי טעמכם...) של הצופה ביחס לעבודת האמן.
באופן אידיאלי, הדבר כרוך במידה מסוימת בריחוק של מחבר הטקסט מן האמנית. למרבה הצער (או למרבה המזל – שוב לבחירתכם) ביחס ליצירותיה של ג’ודית אניס, מחבר הטקסט הזה רחוק מלהיות אובייקטיבי. יתרה מכך, הוא מאמין שהטקסט הטוב ביותר לתערוכה הזאת אמור היה להיות טקסט שנכתב על ידי משורר, כי רק שירה יכולה לבטא במילים את מה שלא ניתן להביא לידי ביטוי באופן מילולי ושגרתי.
כך או בערך כך חשב לעצמו המחבר כשראה לראשונה את היצירות הללו של ג’ודית אניס בסטודיו הממוקם באופן מפתיע בבניין מוזר ליד שוק מחנה יהודה המזכיר קצת את ה"כוורת" המפורסמת בשדרות מונפרנאס – המקום בו הוא אמור היה להיות באופן טבעי.
כמובן, ג’ודית אניס רחוקה מלהיות הראשונה מבין האמנים שפנו בעבודותיהם לנושא המחול על שלל גווניו, החל מרקדניות מצריות, מנאדות יווניות ובקאנטות רומיות, דרך גברות עדינות מימי הביניים, גרציות מעודנות מן הרנסנס, יחד עם הריקודים הפרועים של האיכרים הברבאנטיים ומחוצה לה, ועד הבלרינות החושניות של דגה, הפלסטיות האקזוטית של רקדניות קמבודיות של רודן והריקודים הברבריים של מאטיס, תנועת גוף האדם והביטוי האולטימטיבי שלו - ריקוד, משכו וממשיכים למשוך את תשומת ליבם של האמנים.
חשוב לציין כי אף הצורות הפלסטיות המופשטות ביותר אשר בהן נוצקה תופעה זו צמחו מתוך מחקר מדוקדק של התופעה עצמה דרך הרישום הפיגורטיבי. תודה לאל, אניס אינה יוצאת דופן. כהוכחה לכך (וזה נראה לנו חשוב ביותר), בתערוכה מוצגים הרישומים המהירים שנעשו על ידה מהסתכלות, בסטודיו לבלט קלאסי של נדיה טימופייבה ובסטודיו לפלמנקו של שרון שגיא. לסקיצות המהירות הלקוניות והיפהפיות הללו יש בהחלט ערך עצמאי משלהן, אך בתערוכה זו הן דווקא ממלאות את התפקיד של הקור דֶה בָּאלֶה, שנועד ללוות את הפרימדונות, שהן קולאז'ים בנושא הפלמנקו והדפסים בעקבות היצירות של אוגוסט רודן.
יש להדגיש שכל ניסיון להתייחס לכוחות האיתנים של הריקוד הוא מפעל מסוכן ביותר. מעטים הדברים שמהווים קרקע כה פורייה לקיטש כמו ריקוד, אולי רק ציורי גני שושנים פורחים עשויים להתחרות בו. ומה יש להגיד על פלמנקו! כאן לבחירתכם שפע מניפות צבעוניות, קסטנייטות, וורד אדום בשיער שחור, שמלות זנב... גישה לפלמנקו מסובכת כמו טיפוס על צוק תלול מכוסה סירופ מתוק וחלקלק.
ובינתיים, פלמנקו אמיתי (הכוונה אינה לתחליף הזול שדוחפים לתיירים כתוספת לפאייה קרה וסנגריה על בסיס פנטה), כמו כל אמנות אמתית, אינו מתמכר לדמעה מתוקה אלא לקיום אנושי בסיסי, ובעיקר בקבלת היותנו בני תמותה. ממש כמו במלחמת שוורים (ובגלגול ישיר לפרסקאות משחקי השור בקנוסוס) שעודנה הביטוי המשמעותי לרוח ולתרבות הספרדית למרות מאמציהם של חסידי הפוליטיקלי קורקט, תנועות המטאדור, אותן תנוחות שעליו לבצע במהלך הקרב, זהות לתנועות רקדני הפלמנקו. מלחמת שוורים הינה דואט שבו לוחם השוורים והשור עוקבים בקפדנות אחר טקס נוקשה. אך בניגוד אליו, בריקוד הפלמנקו השור הוא וירטואלי, וצלו כצל המוות, מרחף, נוכח, ובו זמנית בלתי נראה, כאשר המחווה הסופית היא מדויקת ובלתי נמנעת כמו מכה אחרונה של חרב. פלמנקו מלא בתשוקה. סנטימנטליות צבועה בגוונים שונים. התשוקה היא ברורה וחד משמעית. כמו אור. כמו צל. כמו כרטיס כניסה לזירת מלחמת השוורים, סוֹל או סומבּרָה, אופציה אחרת פשוט אינה קיימת. אניס מצאה את האפשרות לבטא זאת דרך בחירת החומר. אין כאן צבעי מים זורמים, מגוון של ערכים או יוקרה ועושר של צבעי שמן. ההיפך הוא הנכון, כאן הבחירה הינה בטכניקה של קולאז' חד, אשר אינו מותיר מקום לספק. כאן קווי המתאר של הנייר קרועים ופצועים. מעשה בלתי הפיך של גזרה מכריעה. כזו הינה גם העבודה בחיתוך שבלונה וההדפסה בצבע מלא וקשוח.
רחוק מפיתויי יופי אקזוטי ורומנטיקה מקושטת בתכשיטים, האמנית אינה מתפתה לגן שושנים אדומות, ועוברת באדישות ליד כל אותם ורדים ואביזרים, מנטיליות, צמידים ועגילים, ונפגשת ללא חת ופחד, פנים אל פנים, עם העיקר, מביטה בעיניו של הדואנדה. לאישה הקטנה הזו עם עיני סיגליות יש לב אמיץ, כי למפגש עם הדואנדה נדרש לא מעט אומץ. זהו מפגש שבידו לבנות או להרוס, לרומם או להכלים.
"אם לוחם שוורים מפחיד את הציבור בפזיזותו, זה לא עוד קרב שוורים, אלא עיסוק מטורף נגיש לכולם - משחק עם חיים. אבל אם לוחם השוורים אחוז שגעון לדואנדה, הוא יעביר לקהל שיעור בהרמוניה פיתגורית ויגרום לו לשכוח שהוא עצמו זורק את לבו על קרניו השור בכל שנייה. דואנדה קתולי של לאגארטיחו, דואנדה יהודי של חוזליטו, דואנדה בארוקי של בלמונטה ודואנדה צועני של קגאנצ'ו". **
דיוק המחווה וארגון הקומפוזיציה דרשו מהאמנית לא פחות אומץ מעימות עם שור. אני מכיר את ג’ודית שנים רבות ותמיד התרשמתי לא רק מהכישרונות שלה, אלא מהתמדתה ומיכולתה לחפש דרכים חדשות, תוך נכונות נדירה להשליך את שכבר התגלה ודחף לצאת שוב להרפתקה מסוכנת. עם זאת, לכל הרפתקה אליה היא יוצאת, היא יודעת לשמור על פתיחות וקלילות מוחלטת, תמיד מלווה באלגנטיות, חן ומידה אצילית. כמו אמנים רבים בתחילת מסעותיהם, היא שכרה סטודיו מבעלי בית שונים, ריינולדס וטרנר, יפנים, מאטיס ודופי, ורבים אחרים כולל אפילו קונספטואליסטים. היום ג’ודית היא לא דיירת אלא בעלת בית.
לדברי הכרוניקה, "היהודים הותירו אחריהם ספרד מאוד יהודית, בשעה שהם עצמם נותרו מאוד ספרדים". לפני 600 שנה הועשר הגנום של העם היהודי בגן ספרדי מיוחד. ניתן לומר שגן זה קיים בכל אחד מאיתנו בלי קשר למוצאו. הכאב והזיכרון של הרומן הגדול הראשון של העם היהודי מטרידים עד היום את ילדי קזבלנקה ומוסקבה, פריס ואודסה, אמסטרדם וניו יורק. לא רק בלב צאצאי הגולים של טולדו וברצלונה, קורדובה וסרגוסה, פועם הלב לצלילי הגיטרה. לא רק צאצאיהם של דוברי הלדינו רגישים לדברי הרומנסרוס הספרדיים. כולנו אסירי ספרד. אבל לא לכולנו יש מפתח לבית הזה. לג'ודית אניס יש אותו.
* דואנדה - שד, כוח מסתורי שמשתלט על אדם בתנאים מסוימים, מאלץ אותו ללכת מעבר ל"אני" שלו. אמנות בהשראת duende - זה משחק של מוות. duende נחוץ ליצירתיות אמיתית, האם זה ריקוד, שירה, דרמה או ציור.
** פ. ג. לורקה, "משחק הדואנדה ותורתו"

סשה אוקון



A key to…
In principle, the curator’s text aims to provide the viewer with information that will contribute to deepening (broadening, enriching – your choice) of the viewer’s reactions to the artworks on view. Ideally this requires the author to detach to some extent from the visual artist; however, to my deep regret (or my great fortune – once again, your choice), when it comes to Judith Anis’s oeuvre, this author is far from being objective. Furthermore, he believes that the best text for this exhibition is a text written by a poet – because only poetry can express in words what cannot be expressed in words at all.
In any case, that it approximately what this author thought to himself when he first saw these works by Judith in a strange building that reminded a bit of the famous “Beehive” of Paris but was surprisingly located near the Mahane Yehuda open air market instead of on the Boulevard Montparnasse – where it should have been.
Of course, Anis is far from being the first artist who turned to the motif of dance.
From Egyptian dancers, Greek Maenads, and Roman Bacchantes, through delicate medieval ladies, refined Renaissance Graces, together with the wild dances of the peasants of the Brabant and elsewhere, through to Degas’s sensuous ballerinas, the exotic plasticity of Rodin’s Cambodian dancers and Matisses’s barbaric dancers, humans’ bodily movements and their ultimate expression – dance – have attracted artists’ attention, and continue to do so.
It is important to note that the most abstracted visual forms into which this phenomenon is cast are outgrowths of painstaking research through figurative drawings. And, thank God, Anis is no exception. The proof (which seems most important to us) is that this exhibit displays the rapid sketches Anis made from observation in Nadia Timofeyeva’s classical ballet studio and Sharon Sagui’s flamenco studio. These beautiful in their laconic form, rapid drawings definitely have their own independent value, but in this exhibition, they fulfill the role of the corps de ballet, intended to accompany the prima ballerinas, which are the collages inspired by flamenco and the prints after Rodin’s sculptures.
It must be emphasized that any attempt to refer to the superpowers of dance is an extremely dangerous undertaking. Very few motifs make as rich a ground for kitsch as dance, with the only competition posed by paintings of a rose garden in bloom. But just think about flamenco! Here one can choose from a plenitude of colorful fans, castanets, a red rose in black hair, a dress with a train…. Access to flamenco is as complicated as attempting to scale a crystal cliff covered with sticky sweet syrup.
Meanwhile, genuine flamenco (and not the cheap substitute shoved at tourists to top off their cold paella and Fanta-based sangria), like all true arts, does not connect to flowing saccharine tears, but is linked to basic human existence, primarily with death. Just as in the bullfight (which is a link in the chain stretching from ancient games with a bull – remember the bull-dancing frescoes of Knossos) that still remain the ultimate expression of Spanish culture and Spanish spirit, despite the efforts of adherents of the politically correct. The matador’s movements and the positions he must perform during the fight are identical to the pirouettes in flamenco. Bullfighting is the dance in which two – the bullfighter and the bull –follow a rigid ritual with precision. In flamenco, the bull is virtual, but its shadow - the shadow of death - is invisibly present in each movement. The final gesture is as precise and inevitable as the strike of a sword. Flamenco is suffused with passion; sentimentality is painted in different shades. Passion is as clear and unambiguous as direct sunlight, or like a shadow, like the seating area marked on the entrance tickets to the bullfighting arena: sol or sombra – sun or shade. No other option exists. Anis found the possibility to express this through her choice of the material. There is no place here for watercolors flowing at their whim, with their superb values, nor for oil paints with their prestige and richness. Here the gesture of collage is unambiguous, never leaving room for doubt. Here the contour lines of the torn (wounded) paper embody an irreversible act, as does the certainty of the stencil print with its tough solid color.
Entirely ignoring the seduction of beauty, exoticism, or romanticism, Anis moves past all of the roses and accessories without referring to them, ignoring mantillas, bracelets, and earrings, to fearlessly encounter the main element face to face: Anis looks the duende* straight in the eyes. This petite woman with the violet eyes has a brave heart, since the encounter with the duende is an act that requires no little courage. This is an encounter that can uplift or destroy a person.
“The bullfighter who terrifies the public with his bravery in the ring is not fighting bulls, but has lowered himself to a ridiculous level, to doing what anyone can do, by playing with his life: but the toreador who is bitten by the duende gives a lesson in Pythagorean music and makes us forget that his is constantly throwing his heart at the horns. Lagartijo, with his Roman duende, Joselito with his Jewish duende, Belmonte with his Baroque duende, and Cagancho with his Gypsy duende…”*
The precision of the gesture and compositional organization requires the artist to be as bold as the matador facing the bull. I have known Judith Anis for many years and have always been impressed not only by her talents but by her persistence and ability to search for new paths. She has a rare willingness to discard what was revealed and set out anew for dangerous adventures. And yet, it makes no difference to what adventures on which she would set out with her openness and absolute lightness; she is always accompanied by inborn elegance, charm, and a noble sense of proportion. Like all artists at the beginning of their journeys, she rented studios from various landlords, among them Reynolds, Turner, Japanese masters, Matisse, Dufy, and numerous others, including even Conceptualists. But now Judith is no temporary resident; she is her own proprietor.
According to historical chronicles, “The Jews left behind them Spain very Jewish, while they themselves remained very Spanish.” Six hundred years ago, the genome of the Jewish People was enriched with a unique Spanish gene, existing in each of us irrespective of origin. The pain and memory of the Jewish People’s first great romance with foreign culture is equally disturbing to the children of Casablanca and Moscow, Paris and Odessa, Amsterdam and New York. The hearts of the descendants of the exiles from Toledo and Barcelona, Cordoba and Saragossa, are not the only ones who beat to the sounds of the guitar, and those whose mother tongue is Ladino are not the only ones sensitive to Spanish romanceros. All of us are prisoners of Spain, but not all of us have the key to the house. Judith possesses it.

Sasha Okun

* “Duende – demon, a mysterious power which takes over a person under certain conditions, forcing the person to go beyond the ego. Art inspired by duende is a game of death. Duende is necessary for true creativity, whether dance, poetry, drama, or painting.”
** Federico García Lorca, Theory and Play of the Duende (1933). Eng. trans. by A.S. Kline (2007)