התערוכה בנויה כמו בית. מבואה ושלושה חדרים.
במבואה אני מציגה שרטוט של הבית הראשון שלי בבית שאן שם נולדתי, ומשם חדר המלחמה, חדר הילדים וחדר האהבה. הגבולות ביניהם מטושטשים, בחדר הילדים אזעקה ובחדר האהבה וונוס-דיאנה מחזיקה אבן צור מסותתת בה האדם הראשון צד והרג. (ואיתה יצר כלים ובגדים). אני זוכרת סיפור מילדותי, סיפור חסידי. ביום כיפור בשנה איומה של פרעות, הגיע לבית הכנסת ההומה מתפללים מיואשים נער מהשדה שלא ידע קרוא וכתוב, ולא ידע להתפלל. במקום להתפלל שרק שריקה עזה. האנשים הזדעזעו וזעמו אבל הבעש״ט השתיק אותם ואמר שהשריקה שלו פתחה את השמיים לתפילות של כולם. (גירסא שלי). בימי מלחמה מאוד קשה לשמור על ריכוז וצלילות שהם הכרחיים ליצירה. הסתמכתי על הרגש והאינטואיציה ועל המזל ובעיקר על אנשים טובים, ביניהם קוסם אחד או שניים, בתקוה שבסוף יווצר משהו קוהרנטי.
"העבודה לא גמורה עד שהיא גמורה " (דייויד לינץ).