ריבה אינה יוצרת יש מאין, אלא עושה שימוש בחומרים קיימים ובכך מעניקה להם חיים חדשים בעלי משמעות חדשה. בתפיסתה האמנותית, פסולת של אדם אחד הוא קנבס היצירה של אדם אחר. כך הבד הקרוע שבעבר שימש כמטפחת ראש או כיסויי מיטה הופך למצע של ציור בצבעים עזים עם דימויים מהטבע. עבודותיה של ריבה מייצגות עולם בו האמנות וחיי היום יום מתמזגים לכדי מציאות הרמונית המזינה אחת את השנייה. בדים ישנים המספרים על אנשים, מקומות והיסטוריה מתחברים ליצירה חדשה.
"אני תמיד משאירה את הטקסטיל כדי שיראו גם את מה שהיה וגם מה שיש עכשיו. אני רוצה הכל, אפילו אם זה לא תמיד הולך." לעיתים, הציור והבד נראים כאלמנטים סותרים ולעיתים כמתקיימים בהרמוניה. סתירה זו גם היא סימבולית למורכבות החיים, בהם הלבד מתקיים לצד הביחד, השלווה לצד הכאוס. ריבה מוצאת יופי בכל אובייקט, והיכן שאינה מוצאת יופי היא מייצרת אותו, כבהופכה לחם ישן ליצירה מוזהבת.
"מה שהכי מושך אותי זה כל מה שהוא בלתי אפשרי. הדרך הקלה משעממת."