שרית לילה האס היא אמנית רב תחומית ומשוררת, ילידת ירושלים, חיה ויוצרת בתל אביב. היא בת יחידה להורים שורדי שואה, ופרט ביוגרפי משמעותי זה עיצב את ילדותה וממשיך להשפיע על חייה ויצירתה. האס מתמודדת עם הטראומות שחוו הוריה ועם הכאב האישי והקולקטיבי של הדור השני לניצולי שואה. הנושא המרכזי ביצירתה, בכתיבה ובאמנות, הוא החסך והיתמות הרגשית המלווים אותה מילדות וההתמודדות עם זהותה ויחסיה המורכבים עם אימה, ובהמשך, בהעברה בין דורית עם ביתה. בשיר “כמו תאומות סיאמיות”, מתארת האמנית את יחסיה עם אימה:
אמא / אני נושאת / אותך / עלי / כמשקל עודף / גם כשנעלמת / המשקל / כבד / כמו תאומות
סיאמיות / אנחנו מחוברות.
בתערוכה המקיפה הנוכחית מציגה האמנית גוף עבודות גדולות מן השנה האחרונה ועבודות קטנות מוקדמות ומאוחרות יותר בטכניקות מגוונות: ציור, רישום, צילום, קולאז’ והדפס. הדימוי המרכזי החוזר בציוריה של האס הוא של ילדה קטנה או קבוצת ילדות לבושות שמלות צבעוניות וסרט מקשט את ראשיהן. מקורות ההשראה לציוריה הם צילומים מאלבום ילדותה, צילומי ביתה היחידה וצילומים של ילדות אנונימיות שנספו בשואה. בחלק מן הציורים הילדה מלווה באימה או בחיות מחמד, המסמלות עבור האמנית נשמות קרובות.
ציוריה של האס עזי מבע וצבע. הדמויות מעוצבות באופן ילדי וסכמטי, על רקע אחיד ושטוח, ונראות ספק ילדות ספק בובות. הן פגיעות ומכמירות לב, חסרות תווי פנים וזהות מוגדרת, פונות חזיתית אל הצופה, שקועות בעולמן ואינן מעוגנות בזמן ומקום מסוימים. האס מוחקת את תווי הפנים כאקט הישרדותי וכמענה לקושי לראות ולחוות את המציאות שהיא חיה בה, והשפתיים האדומות והחתומות הן כפצע המשתוקק להזנה הרגשית החסרה.
בציורים והרישומים מן התקופה האחרונה הוסיפה האס לדמויות זוגות עיניים, המעידות, מצד אחד, על היכולת הנפשית להכיל ו”להתבונן במציאות בעיניים”, ומאידך, ניתן לפרשן כנקבים חלולים במסכת הפנים. בנוסף, בחלק מהציורים הוסיפה האמנית בכתב ידה מילים ומשפטים אינטואיטיביים החוזרים כמנטרה ומתכתבים עם שירתה, ומסייעים לה לעבד את התהליך הנפשי שהיא עוברת. תערוכה זו מהווה פרק משמעותי במסעה של האס לאיחוי וריפוי יחסיה עם אימה וביתה.

רינה גנוסוב

--------------

Sarith Leila Haas is a multidisciplinary artist and poet, born in Jerusalem, who lives and works in Tel Aviv. She is the only child of Holocaust survivor parents, and this significant biographical fact shaped her childhood and continues to influence her life and work. Haas grapples with the traumas experienced by her parents and with the personal and collective pain of the second generation of Holocaust survivors.
The central theme of her work, in both writing and visual art, is the sense of lack and emotional orphanhood that has accompanied her since childhood, and her struggle with her identity and her complex relationship with her mother, and later, through intergenerational transmission, with her daughter.
In the poem “Like Siamese Twins,” the artist describes her relationship with her
mother:
Mother / I carry / you / upon me / like excess weight / even when you disappear /
the weight / is heavy / like Siamese twins / we are connected.
In the current comprehensive exhibition, the artist presents a body of large-scale works from the past year alongside earlier and later small works, in a variety of techniques: painting, drawing, photography, collage, and printmaking. The central recurring image in Haas’s paintings is that of a small girl or a group of girls dressed in colorful dresses, with a ribbon adorning their heads. The sources of inspiration for her paintings are photographs from her childhood album, photographs of her only daughter, and photographs of anonymous girls who perished in the Holocaust. In some of the paintings, the girl is accompanied by her mother or by pets, which for the artist symbolize kindred souls.
Haas’s paintings are intense in expression and color. The figures are rendered in a childlike, schematic manner, set against a uniform, flat background, and appear to be both girls and dolls. They are vulnerable and heartrending, lacking facial features and a defined identity, facing the viewer frontally, absorbed in their own world and unanchored to any specific time or place. Haas erases the facial features as an act of survival and as a response to the difficulty of seeing and experiencing the reality in which she lives; the sealed red lips resemble a wound yearning for the missing emotional nourishment.
In paintings and drawings from recent years, Haas has added pairs of eyes to the figures, which on the one hand attest to the psychological capacity to contain and to “look reality in the eye,” and on the other hand can be interpreted as hollow openings in a facial mask. In addition, in some of the paintings the artist has added, in her own handwriting, intuitive words and sentences that recur like a mantra and correspond with her poetry, helping her process the psychological journey she is undergoing. This exhibition constitutes a significant chapter in Haas’s journey toward mending and healing her relationships with her mother and her daughter.

Rina Genussov