בתערוכת היחיד שלו בגלריה מרי, מציג הצייר אורי ראושר, שתי סדרות של עבודות בצבעי שמן וברישום. וכן יצירות פרי מכחולו של דודו ז"ל הצייר ההונגרי ג'יורי ראושר.
הסדרה האחת אשר על שמה נקראת התערוכה "לקסיקון משפחתי", כוללת ציורים פיגורטיביים המבוססים על התבוננות בצילומים, מתוך האלבום המשפחתי. סדרת ציורי דמויות ממשפחות ראושר ומשפחות קינטש, ושאר (משפחת אמו) אשר צולמו בין השנים 1920 ל-1965, בין שתי מלחמות עולם, צפות בחלל הגלריה כמו נקראו לבוא ולייצג עולם תרבותי, ופאר בורגני שהיה וחרב, רקמת חיים שנהרסה, סיפור של חיים ומוות, סבל, יתמות, הגירה ועליה לארץ ישראל.
בצד התעמקותו בתצלומים בשחור לבן מאלבומים ישנים, בציורי האלבום המשפחתי ובניסיונו להתחקות אחר איכותם הצילומית, ניסיון אשר מהווה מוטיב ונושא מרכזי, בציור העכשווי העולמי כיום, בוחר הצייר, להציג בתערוכתו גם סדרת ציורי "טבע דומם" של פירות וירקות. נושא חביב עליו מאוד, המשקף את עבודתו מהתבוננות בשלוש השנים האחרונות. הוא מעיד על עצמו כי בציירו את יפי צורתם, צבעיהם ומרקמיהם של הפירות הוא מוצא נוחם ואיזון.
וכך, יחד עם הצורך לחקור, להנכיח ולהנציח חיים שהיו פעם, לדמיין צבעים, צלילים וריחות, של עולם שהיה ואיננו עוד, מפכים להם החיים עצמם בכל כוחם, ומתקיים ההווה על כל החיות שבו ועל העתיד שהוא צופן בחובו. הבחירה בפירות שהנה אינטואיטיבית איננה מקרית. הפרי המכיל גרעינים וזרעים חדשים צופן בחובו את העתיד העלום.
שתי הסדרות משקפות התבוננות עמוקה של צייר, העובד במסורת הציור הריאליסטי מתוך מחויבות עמוקה, לאמנות הציור הקלאסי. נאמנות לציור כמתאר מציאות, באופן השמרני שאפיין את תפיסת עולמם של אבות אבותיו ובני משפחתו אותם הוא מחייה על קירות הגלריה.
בשני ציורים הלקוחים מהאלבום המשפחתי בחר אורי לצייר בצבעים ע"פ דמיונו;
האחד, ציור האחיות קינטש הניצבות לצידי האומנת האנגליה. הן לבושות בשמלות זהות, אופייניות לתקופה, בכחול ולבן על רקע ירוק. והשני ציור דיוקנו של דודו ג'יורי הצייר. הדמות מצוירת בגווני שחור-לבן, אפור ורק על פלטת הצבעים מונחים צבעים שאורי בחר לצייר בצבעים חיים. הצבעוניות המאפיינת את שני הציורים, הינה בעלת אופי מנוכר משהו ושרירותי במתכוון. ניכר בבחירת הצבעים כי הצייר החליט, כי "אלו יהיו הצבעים שאולי היו". בחירה המעידה על החיפוש והמשאלה להכיר את העבר ולמצוא שם חיים.
ואולי, זיק מאותה פאלטה צבעונית של הצייר ג'יורי' התעופף מעבר לשנים והדליק את אותה בעירת יצירה הממשיכה לפכות כמים חיים במכחולו של אורי ראושר, כאן בירושלים בשנת 2021...

רוני ברות
אוצרת


***


נולדתי בשנת 1947, כשנתיים אחרי תום המלחמה, בקומארום. העיר שוכנת על גדות הדנובה ומחולקת בין צ'כוסלובקיה דאז, סלובקיה היום, לבין הונגריה. בלידתי קראו לי תומאס, ג'יורי, תומאס - על שם תומאס מסריק, נשיא צ'כוסלובקיה הנערץ, וג'יורי על שם דודי ז"ל.
אמי ששבה לעיר הולדתה מאושוויץ, קבלה בחזרה, את בית הוריה ואבי חזר מהמלחמה בה שירת כקצין בבריגדה הצ'כית, של הצבא האדום. שניהם קיוו להשאיר את העבר מאחוריהם ולהיטמע בסביבה בה חיו טרם המלחמה. אבי ניהל סניף בנק ואמי ייחלה לחיים רגועים כמורה לאנגלית וכעקרת בית. תכניותיהם השתנו באחת, בעקבות נסיעה לחופשה באתר נופש. במלתחות שמעה אמי שלל נאצות אנטישמיות, הן לא היו מכוונות נגדה. מראיה לא הסגיר את יהדותה. סתם שיחת רעות הבהירה לה שמקומה לא שם. ההכנות לעליה החלו מיד.
התחנה הראשונה שלנו בארץ הייתה מעברת אגרובנק ליד חדרה. תחנה שניה וממושכת יותר, בלוד. התחנה השלישית והארוכה מכולן - פתח תקוה, לשם הגעתי בגיל 12 ובה נפטרה אמי לפני כשלוש שנים.
לסבי ולסבתי, הורי אמי, היה בקומארום עסק משגשג לפורצלן. נמכרו בו ממיטב התוצרת האירופית וגם ציירו בו על פורצלן בקו מודרני שהושפע מהאר-דקו. הגרמנים שכבשו את העיר מצאו שהבית והעסק מתאימים לצרכיהם. חלק מהפורצלן נשאר במקום וחלק נעלם בדרך זו או אחרת. אלבומי התמונות שלנו, שנשארו בבית, הושלכו לאשפה. למזלנו, עברה ליד גל האשפה, אחת מידידות המשפחה שהייתה נוצרייה, שבעלה היהודי נלקח למחנות. היא זיהתה את האלבומים, אספה אותם אליה ובתום המלחמה השיבה אותם להורי. לאבי לא היה מזל דומה.
למרות שהאלבומים, בהם צילומים של שניים ואף שלושה דורות היו אתנו, לא דובר בבית על הדמויות שהופיעו בצילומים. הורי כמו רבים משורדי השואה, לא דברו ולא ספרו. רק בשנותיה האחרונות, אמי נפתחה, מסרה עדות ב"יד ושם" ותיארה לאחי ולי מי היו הדמויות המצולמות.
תמיד רציתי לדעת ולהכיר את המצולמים. היום אני מצייר אותם. תוך כדי הציור יש לי תחושה שאני מתקרב אליהם.
סבא רבא שלי היה איש אמיד, בעל קרקעות ונכסים, אני מקווה שהצלחתי להעביר את נוכחותו רבת העוצמה, כשהוא עומד על רקע בית הולדתי.
אמי ודודתי גודלו ע"י אומנות. אמי ספרה שאמה - סבתי, הייתה עסוקה מאוד בטיפוח גן עצי הפרי מאחורי הבית ובהשתתפות במקהלה. נראה לי כי אומנת המגדלת את הילדים היה מצב טבעי בסביבתם הבורגנית.
בשלב מסוים, החליטה סבתי כי האומנת של בנותיה חייבת לדבר עם הבנות אנגלית.(מן הסתם צפתה שהאנגלית תהייה שפת התרבות הבינלאומית.) אמי, שהייתה אומללה מאוד כשנאלצה להיפרד מהאומנת האהובה עליה אמרה: "כעת אני לגמרי אבודה..."
ציירתי את אמי ודודתי עם האומנת האנגלייה, למרות שהשלישייה לבושה היטב, לא נראה לי שאושר גדול היה שם...
ציירתי גם את דודי הנערץ ג'יורי, שהיה צייר ושחקן קולנוע מוכשר ומצליח, ומת ממחלת השחפת בדמי ימיו, בגיל 28 ועל שמו אני קרוי.

עם כל ציור מהעבר, נראה לי, שהתקדמתי צעד נוסף בהיכרותי עם משפחתי. נראה לי שאותו דחף להכיר את עברה של משפחתי גורם לי לצייר גם קטעים מילדותי. הסירה שבניתי עם צביקה חברי ונרתמה לאופניים בדרכה לשוט, (ולמעשה לטבוע), בירקון.
צילום נדיר שלי עם אבי, שלמרות שעבד כאחראי על הסבלים בנתב"ג שמר על החזות האירופית שלו...

אורי ראושר
צייר


ג׳יורי ראושר 1902-1930
דודי ג׳יורי היה אחיו הבכור של אבי. הוא נולד בעיר דורוג בהונגריה, בה שימש סבי כרופא מכרה הפחם שפעל בעיר. כאשר הוצעה לסבי משרת רופא בבית החולים בעיר קומרום, עברה המשפחה לשם.
כשרונו לציור של ג'יורי התגלה כבר בילדותו, אז למד אצל הצייר אנדרה כ״ץ, מאוחר יותר למד בבודפשט, בפריז ובברלין. הוא בלט בציורי פורטרטים ואף צייר כמה מבנות האצולה ושחקניות מוכרות ואהובות כמו מרלן דיטריך, ליליאן הרווי ואליזבט ברגנר. הוא היה גבר יפה תואר ואף השתתף כשחקן בסרטי קולנוע. בלכסיקון הקולנוע הצרפתי של שנת 1925 הוקדש לו עמוד.
למרבה הצער חלה ג'יורי בשחפת ונפטר בגיל 28 בזרועות אביו הרופא. העיר דורוג, בה נולד, מכבדת את זכרו ומעניקה מדי שנתיים פרס על שמו. למזלנו נשארו עבודות שלו בגלריות ובמוזאונים בהונגריה (גם בנמזטי, המוזיאון הלאומי בבודפשט).
בביתנו היו כמה ציורי שמן והדפסים של שערי ירחונים מצוירים שביצע עבור המגזין אילוסטרייטד Sport im Bild, ותיק קרטון ובו הרבה רישומי עפרון. כילד הרביתי להתבונן ברישומים ובציורים. אין לי ספק שאלו שנחרתו בראשי והשפיעו עלי.

_________________________________________

Uri Rauscher is exhibiting two series of his own works at the Marie Gallery together with paintings by his late uncle, Hungarian painter György (Gyuri) Rauscher.
“Family Lexicon,” the series that gave its name to the exhibition, comprises figurative paintings made from observation based on photographs from family albums. Rauscher’s series of oil on canvas and drawings of his father’s relatives and of his mother’s family (Kincs and Schaar) photographed between 1920 and 1965, interwar and postwar, float in the gallery space as if summoned from the past to represent a world of culture and bourgeois luxury that was destroyed and is no more. He evokes a story of life and death, suffering, orphanhood, emigration, and immigration to Israel.

In addition to delving into black and white photographs from old albums, painting the figures while attempting to preserve the photographic quality of the images – an attempt that constitutes a major subject and motif in contemporary painting – Uri has chosen to exhibit a series of paintings of fruits and vegetables. The genre of still life painting, which he loves, reflects his work in observational painting over the past three years. Rauscher has revealed that he finds consolation and balance in painting the beauty of the form, color, and texture of the fruit. In doing so, along with his need to research, make present, and memorialize life that used to be at one time, to imagine colors, sounds, and scents of a world that is no more, life bubbles up through the pictures with full force. The present exists, with all its vitality and the future it embodies. The intuitive selection of fruit is not by chance; after all, fruit has seeds and pips that contain the concealed future.

The two series reflect the deep observation by a painter who works in a realistic tradition based on the deep commitment to the art of classical painting. Rauscher is faithful to painting as depicting reality in a conservative manner that characterizes the worldview of our distant ancestors and his relatives whom he is resuscitating on the gallery walls.

In the two paintings based on black and white photographs in the family album, Uri chose colors according to his imagination. In the painting of the two Kincs sisters standing on each side of their English nanny, both girls are dressed in identical dresses characteristic of the period, in black and white on a green background. In the portrait of the artist’s uncle, the painter György Rauscher, the figure is depicted in shades of black, white, and grey, with the only lively colors the ones on the palette which Uri selected. The deliberate coloration characterizing both paintings seems somewhat alienated and arbitrary, a choice seemingly dictated by the artist’s decision that perhaps these were the colors, a choice testifying to the freedom and deep desire to get to know the past and find life there.
And perhaps, a tiny spark from the colors of the late Uncle György's palette from beyond the years ignited the fire of creativity that continues to flow through Uri’s brush in Jerusalem of 2021.
Roni Baroth
Curator


***

I was born in 1947, about two years after the end of World War II, in Komárom, a city on the banks of the Danube, split between Hungary and what was then Czechoslovakia and now Slovakia. I was named Tomáš György – Tomáš for Tomáš Masaryk, the admired President of Czechoslovakia, and György in memory of my late uncle.
My mother survived Auschwitz and returned to her home town where she received back possession of her parents’ house. My father returned from the war in which he served as an officer in the Czech Brigade of the Red Army. Both had hoped to leave the past behind and assimilate into the environment in which they had lived before the war. Father was a bank manager and Mother hoped for a calm life as a teacher of English and a homemaker. Her plans changed in a flash on a vacation in a holiday town when Mother heard antisemitic talk in the locker room. It was not directly aimed at her since she “didn’t look Jewish”: it was just some small talk among friends that made it clear to her that her place was not in Czechoslovakia. Preparations to immigrate to Israel began immediately.

In Israel, we were first sent to live in the Agrobank ma’abara – immigrants’ transit camp. Our second and longer stay was in Lod, while the third – and place we lived longest – was Petah Tikva, where I arrived at age 12 and where my mother passed away about three years ago.
My maternal grandparents had a flourishing porcelain business in Komárom where they sold the finest European wares and also painted on porcelain in a modernist style influenced by Art Deco. The Germans, who occupied the city, found that the house and business suited their needs. Some of the porcelain remained in place, while other pieces disappeared in one way or another. Our photo albums that had remained in the house were thrown into the garbage. Luckily, one of our family friends passed by the garbage heap – a non-Jewish woman whose Jewish husband had been sent to a concentration camp. She identified the albums, gathered them up, and after the war returned them to my parents. My father had no such luck.

Despite the albums being in our home with their pictures of two and three generations of relatives, not a word was ever said who they were. My parents, like many Holocaust survivors, never spoke about it or told anything about it. Only during the last years of her life did my mother open up, give her testimony to Yad Vashem, and tell my brother and me about the people in the photographs.
I always wanted to become better acquainted with the people in the photographs. Now I am painting them, and while making the paintings, I have a sensation that I am drawing closer to them.
My great-grandfather was a wealthy man who owned land and property. I hope that I succeeded in conveying his powerful presence against the background of the house in which I was born.
My mother and aunt were raised by a nanny, the situation natural to their middle-class life. Grandmother busied herself nurturing the garden of fruit trees behind the house and participating in a choir. At one point, Grandmother decided that her daughters’ nanny must speak English to the girls, obviously foreseeing that English would be the language of international culture. (Mother, who was very miserable when she was forced to say farewell to her beloved nanny, said, “Now I am completely lost…”). I painted my mother and aunt with their English nanny. Despite the three of them being well-dressed, it does not seem to me that they were very happy…

I also painted my Uncle György, whom I admired. He was a talented painter and successful film actor who died in his prime at the age of 28, and for whom I am named.
With every painting from the past, it seems to me that I have progressed one step further in my acquaintance with my family. The drive to get to know my family’s past has also led me to paint some of my own childhood scenes, such as the boat I built with my friend Zvika. We tied it to a bicycle on the way to sail it in the Yarkon (where it sank). The painting of Father and me is based on a rare photograph of us together. Despite his job as supervisor of the porters at the Ben-Gurion International Airport, he maintained his European style of dress.
Uri Rascher
Painter

***

György Rauscher 1902–1930
Uncle György was my father’s older brother. He was born in Dorog, Hungary, where my grandfather was the physician of the local coal mine. When Grandfather was offered a job in the hospital in Komárom, the family moved there.
György’s talent was evident at an early age. As a boy he studied with painter Endre Kacz, and later continued his art studies in Budapest and Paris.
During his short life, György exhibited his paintings in Budapest and Berlin, and was noted for his portraits (among them of famous actresses such as Marlene Dietrich, Lilian Harvey, and Elisabeth Bergner), and landscapes of noble estates. A handsome man, he also played in several films, and received a full page in the 1925 French lexicon of cinema.
György contracted tuberculosis and passed away in the arms of his physician father at the age of 28. His home town of Dorog, Hungary, commemorates him with a biannual prize in his name.
We are lucky that some of his works remain in galleries and museums in Hungary, including at the Hungarian National Museum, Budapest. At home we had several of his works – oil paintings, prints of the illustrations he made for covers of the sports magazine Sport im Bild, and a portfolio of pencil drawings. As a child, I used to gaze at those drawings and paintings, and have no doubt that they became engraved in my mind and impacted my own artistic development.