הנפשות הפועלות" היא תערוכה משותפת לארבעה ציירים, משותפת במובן ההיכרות העמוקה של הנפשות הפועלות בה את תהליכי העבודה והיצירה שלהן. הארבעה הם חלק מקהילה יוצרת ב"הכולל סטודיו לציור עכשווי".

​

תערוכת צילום

"מסע הגילוי האמיתי היחיד ... אינו בפקידת ארצות זרות, אלא בהתבוננות בעיניים אחרות
" מרסל פרוסט, ׳בעקבות הזמן האבוד׳, 1923

​

מבחר צילומים ועבודות של דוד סרי מהשנים 1930-1950,

צילומים של שלמה סרי על התקבצויות ירח וכוכבים, ליקויי ירח, עבודת וידיאו על ליקוי חמה מלא, צילומים מהר חומה ועוד, ציורים ועבודות של רחל סרי.

עברנו דירה,
עברתי סטודיו,
גיליתי אוצרות אהובים ארוזים עמוק שנשכחו שם שנים.
מעבר הסטודיו נדמה כמסיק:
פינוי הסטודיו כניעור עץ הזית במסיק!
עבודות על אריחים וצלחות משנות ה90
זורמות לעבודות על טקסטיל ונייר מהשנים האחרונות.

אני רושמת הרבה את הבתים בהם התגוררתי. בתערוכה זו החלטתי לתת למקום לרשום את עצמו, כשתפקידי להיות אך ורק המוציאה לפועל. קווים בחלל הלבן.

׳עולם׳ זה מקום, אבל גם זמן. לנצח, לעולם, תמיד.

אביגיל פריד מצירת טבע דומם. היא עובדת בצבעי שמן בשכבות עבות, ההתייבשות האיטית של החומר מאפשרת גמישות טכנית ורעיונית. טכניקה זו מזמנת מהלך ארוך ומתמשך ומאפשרת שינוי וחיפוש. אביגיל מחפשת את המופשט בתוך המציאות, היא מפרקת את הטבע הדומם עליו מתבוננת על מנת ליצור לכידות, מתוך הבנה עמוקה שרכיבי המציאות עשויים צורה וכתם. בזמן העבודה, עולם המציאות נשאר בחוץ והמשחקיות של עולם הציור נכנסת לפעולה. בציוריה, 'הטבע הדומם' על רבדיו ההיסטוריים והחומריים הרבים זז ומתחדש.

--------------------------

Avigail Fried paints still life. She works with oil paints in thick layers, whereby the slow drying of the material allows for technical and conceptual flexibility. The technique summons a long and continuous process that enables variation and exploration. Avigail seeks out the abstract within reality, she disassembles the still life to create cohesion out of a deep understanding that the elements of reality are made of form and marks. In the midst of working, the real world remains outside and the playfulness of the artistic creation takes over. In these paintings, the 'still life' – with its abundance of historical and material layers – constantly shifts
and revives itself.

בתערוכה "רוח זמן" מציגה רוני ברות עבודות שיצרה כעיבוד לחוויות מביקור בחללי תצוגה בהם ביקרה בשנתיים האחרונות. החוויות נעות בין קטבים: מעבודות וידאו בחללי תצוגה עכשוויים ב״פלה-דה-טוקיו״ בפריז, ובין יצירות קלאסיות בלובר, בד׳אורסה ועד לארכיאולוגיה במוזיאון רוקפלר.
אין בעבודות העתקה ניטראלית של המציאות ולא הגזמה בכיוון ״היפר-ריאליזם".
זהו ריאליזם נופי וארכיטקטוני עם נופך אירופאי אמפרסיוניסטי, אלגנטי, עשיר ומעודן מאופר בפודרה אלגנטית של פעם.
ברות אינה מחויבת להעברת המציאות הוויזואלית אל הבד. היא מחויבת לשיח הפנימי שלה עם יצירות האמנות מתקופות שונות עמן בחרה לשוחח, תוך התמסרות לרגש אמיתי שנובע ממפגש זה.
ניתן לראות את עקבות השיח שלה בינה לבין עצמה תוך כדי העבודה המתהווה.
השוהה זמן ממושך מול הבד יתקרב אל האובייקט המצוייר ואל היוצרת."
(מתוך הטקסט לתערוכה מאת האוצר; גבי יאיר).

​

בתערוכה יוצגו ציורים, הדפסים, ואובייקטים שיצר אבן־פז בארבעים השנים האחרונות, לצד עבודות חבריו שציירו לצידו לאורך השנים.  

תערוכתה החדשה של יעל בוברמן-אטאס בגלריה מרי נחלקת לשני רגעים, שני משכים, שתי פעימות. אלה הם רגעים כה פרוזאיים, שאלמלא צדו את עיניה של הציירת ואלמלא הציירת צדה אותם בציוריה, היו חולפים ללא כל זכר. חדר עם חלון הוא רגע. כיסא ריק הוא רגע. חדר ריק שמתמלא הוא רגע – וזהו הרגע השני בתערוכה.

_____________________

Yael Boverman-Attas's new exhibition at Marie Gallery contains two moments, two durations, two beats. These are such prosaic moments that, had they not caught the painter's eyes, and had the painter not captured them in her paintings, would have passed without trace. A room with a window is a moment. An empty chair is a moment. An empty room being filled is a moment - and that is the second moment in the exhibition.

משתתפים: אלון אבן פז (ז״ל) | דפנה אודיש | ריבה אודיש | ג'ודית אניס | הדסה בארי | יעל בוברמן-אטאס | רוני ברות | אלחנדרו גולדברג | מירי גרמיזו | מאיר ראובן זלבסקי | נעמי טנהאוזר | נחום מלצר | רינה עזרוני | אביגיל פריד | חנה קרומר | אורי ראושר

תערוכה משותפת לגלריות אגריפס 12 ומרי במסגרת פסטיבל מנופים לאמנות עכשווית בירושלים

האמנים: דורון אדר | ג'ודית אניס | מקס אפשטיין | הדסה בארי | יעל בוברמן-אטאס
רוני ברות | אלחנדרו גולדברג | מירי גרמיזו | לנה זידל | עודד זידל | מאיר ראובן זלבסקי
נעמי טנהאוזר | גבי יאיר | אריאן ליטמן | נחום מלצר | ריטה מנדס-פלור | שרה נינה מרידור | בן סיימון | רינה עזרוני | רינה פלד | אביגיל פריד | נטשה קוזנצובה | חנה קרומר | אורי ראושר | בתיה רוזנק | רות שרייבר

עבודת אמנות היא - בין השאר - תוצאה של מערכת יחסים בין אמן לבין מרחב עבודה. מעשה במרחב היא עלילה המתרקמת מתוך המקומות בהם שוהים ופועלים אמנים החברים בשתי זירות אמנות בירושלים: גלריה אגריפס 12 וגלריה מרי. הסטודיו, החלל הביתי, המרחבים החיצוניים או הזיקות שבין הפנים לבין החוץ, גם בין הפיזי לבין הנפשי, הם חוטי המארג השזורים בין המעברים השונים כדי לספר סיפור חזותי-עכשווי על מרחבי עבודה ועל מעשים.

התפיסה העכשווית של הסטודיו האידיאלי של האמן היא היותו מרחב משתנה, הן ממשי והן ווירטואלי, הפעיל במסגרות זמן שונות. הסטודיו, בהקשרים העכשוויים, הוא בין השאר מודל טרנס-דיסציפלינארי של התבוננות אל העולם הגדול שבחוץ ושיתוף פעולה עמו. האמנים הם בין הראשונים המבחינים בהתרחשויות ובלכידתם של פרטים הנדמים קטנים. התבוננותם של אמני התערוכה על מרחבים היא מפגש ומשחק בין נקודות מבט. בעוד הם מסיירים בגופם הנוכח במרקם העולם כבמרחב עבודה, הם מפיחים חיים בחוטי המארג השזורים במעברים השונים; ומספרים על התרחשות חזותית עכשווית.

נאוה ט׳ ברזני



A joint exhibition to Agripas 12 and Marie Galleries as part of Manofim Jerusalem Contemporary Art Festival

Artists: Judith Anis | Roni Baroth | Hadassah Berry | Yael Boverman-Attas | Chana Cromer | Doron Adar | Max Epstein | Rina Ezroni | Avigail Fried | Miri Garmizo | Alejandro Goldberg | Natasha Kuznetsova | Ariane Littman | Rita Mendes-Flohr | Nahum Meltzer | Sarah Nina Meridor | Rina Peled | Uri Rauscher | Bitya Rosenak | Ruth Schreiber | Ben Simon | Nomi Tannhauser | Gabi Yair | Lena Zaidel | Oded Zaidel | Meir Reuven Zalevsky

The work of art is the outcome, among others, of a relationship between an artist and a workspace. Spatial Action is the visual plot woven from the places in which the member artists of two art arenas in Jerusalem spend time and interact: the galleries Agripas 12 and Marie. The studio, domestic space, external spaces, or the links between interior and exterior, the physical and psychological, are the intertwining threads between spaces that form the fabric of the contemporary visual narrative of workspaces and actions.

The contemporary perception of the ideal artist’s studio is that it is a changing space, both concrete and virtual, in varying time frames. It is seen as a transdisciplinary model of observation of, and working with, the external world. Artists are among the first to distinguish events and capture busy, seemingly tiny details of events. The different views of space by the exhibiting artists form an encounter and a play between perspectives. As they bodily move through the texture of the world, they breathe life into the fabric threads between spaces; and narrate about a contemporary visual occurrence.

Nava T. Barazani
 

הדסה בארי, מציגה עבודות חדשות מקייץ 2022 על פיצולים וקרעים שנפתחים באופן סמוי או גלוי בטבע

תערוכת היחיד של האמנית ג'ודית אניס, באוצרותו של סשה אוקון, מציגה סדרה של הדפסים וקולאז'ים שנוצרו בהשראת ה”דואנדה”. גוף העבודות מבוסס הן על רישומים שנעשו בלייב בזמן חזרות להקת הפלמנקו של בית הספר לפלמנקו נטורל בירושלים, והן בהשראת פסליו של רודן. וכך הגדיר המשורר פדריקו גארסיה לורקה במאמרו משחק הדואנדה ותורתו (1933) "דואנדה הוא שד, כוח מסתורי שמשתלט על אדם בתנאים מסוימים, מאלץ אותו ללכת מעבר ל"אני" שלו. אמנות בהשראת דואנדה הינה משחק של מוות, נחוץ ליצירתיות אמיתית, בין אם ריקוד, שירה, דרמה או ציור".

The solo exhibition of the artist Judith Anis, curated by Sasha Okun, presents a series of prints and collages inspired by the "Duende". The body of work is based both on drawings made during the rehearsals of the flamenco band of the Flamenco Natural School in Jerusalem, and inspired by Rodin's sculptures. And this is how the poet Federico Garcia Lorca defined it in his article Theory and Play of the Duende (1933): “Duende is a mysterious power, it takes over a person under certain conditions, forcing the person to go beyond the ego. Art inspired by Duende is a game of death. Duende is necessary for true creativity, whether dance, poetry, drama, or painting ”.

אנו, ארבע אמניות ממוצאים אתניים ותרבותיים שונים, כולנו בשנות השישים לחיינו, בחרנו להציג תערוכה משותפת. לצד היצירה המלווה אותנו מזה שנים רבות, התמודדנו במהלך חיינו עם מוכבויות כגון הגירה, פריפריאליות, זרות, אובדן, התמודדות עם זכרון השואה ועוד, וכל אלה באים לידי ביטוי ביצירה שלנו.

שם התערוכה - וונדרוומן - מבטא את הפלא של קיומנו כנשים/אמניות, הפלא של ניסיון החיים המצטבר הבא לידי ביטוי גם בתחום האמנות, הפלא של הכוחות אשר אפשרו לנו לצלוח את מהמורות החיים האישיים והמקצועיים - הכוללים גם יצירה לצד אימהות או סבתאות - הפלא של מעיין היצירה המתגבר והפלא של החופש היצירתי שמתפתח עם השנים. רצינו לתת מקום לפוטנציאל הזה, להשתחרר ולהתעצם עם הגיל אשר אינו מקבל מספיק נראות בשדה האמנות.
את התערוכה אצרנו יחד תוך שיתוף פעולה ותמיכה הדדיים. תהליך זה הינו חלק מהאופן שבו אנו רוצות לראות את האפשרות להעצמה אישית בתוך קהילת האמנות בה אנו חיות ויוצרות. אנו רואות את התערוכה כחלק משִׂיחָה מתמשכת על מקומה של האישה בחברה באופן כללי וגם תוך התמודדות עם סוגיית הגילנות.

_______________________


We are four artists of different ethnic and cultural backgrounds – all in our sixties – who have joined together for a group exhibition. As creators over the course of years, we have addressed complex subjects including immigration, cultural alienation, loss, dealing with the weight of Holocaust memories and more; all are manifested in our art work.

The name of the exhibition – WonderWoman – expresses wonder at our existence as women/artists, wonder at each of our respective accumulated life experience expressed in our art, wonder at the forces that allowed us to overcome personal and professional life pitfalls – including creating while being hands-on mothers (whether as a single mother or raising a large family) or grandmothers. We attest to the flow of creativity and greater freedom that come in later years. We want to allow for the space and empowerment that may yet come with age – and we note – a lack of serious attention paid to artistic maturity within the art world.

We jointly curated the exhibition through cooperation and mutual support. We see this process as enabling personal realization within the art community where we live and create. In this exhibition we add to the ongoing conversation about the place of women in society in general, while particularly addressing the issue of ageism.

Infinity

This miraculously still green stem
has leaves to unfold,
holds in its core buds,
life that will bloom.

This old loving heart
can give, can embrace.
There is yet time to expand
in joy, in celebration, in creation.

Chana Cromer 2022

__________________________


מתוך השיר "על הצבע ירוק "

ירוק הוא צבע צעיר.
באביב הגבעולים הראשונים
פורצים מהאדמה ונדמים לאור.
בצבע זמני, צבע דק דק,
שנקלט לעיניי כשמש בבוקר בראשיתי.

בהתחלה גם אנחנו ירוקים,
מסורבלים בדחף שלנו לצמוח.
עם השנים אנחנו נעשים כהים, חדים.
מאבדים את השרף החי
של גיל הנעורים.

אבל עדיין מסתתר בי
טעם התלתן,
מימים ששכבתי על הדשא ביום אביב.
הירוק העז של נעורים הוא זמני.
אבל בחלומי נשמר שטיח דשא
על יד רגליי.
בצבע דומה לתפוח גרני סמית.
ירוק יותר מירוק,

2022 חנה קרומר

כמו בתערוכותיה הקודמות גם בתערוכה ״פרדי״ רינה עזרוני עוסקת בדמויות אנושיות. הפעם בנוסף לציורים באקריליק, עזרוני מציגה פסלוני דיוקן מחמר וספרי אמן.  
ציוריה של עזרוני רב שכבתיים ומאפשרים ״קריאות״ שונות של הדימויים המתגלים תוך שהייה ממושכת מולם. הדמויות מורכבות, מופשטות ומוכתמות בצבעים דהויים רבי גוונים והבעה. בעבודותיה אין הקפדה על ביצוע נקי, שלם, חד וסופי. עזרוני יוצרת מתוך אי וודאות את הגנרי. אין חד משמעותיות לא בתהליך ולא בתוצאה - הכל מורכב ומרובד. הקומפוזיציה ״הסופית״ מתגלית בדיעבד ללא תכנית ידועה מראש. פעולה מובילה לפעולה, שכבה נוספת על גבי שכבה. לעיתים זו מחיקה לעיתים הסתרה. להט היצירה נרגע תוך כדי העבודה עד לתהייה הבאה וחוזר חלילה. אצל עזרוני העבודות לא בהכרח סופיות, הן נכונות לאותו הרגע ומועדות לשינוי.
גם פסלוני הדיוקן נוצרים מתוך תהליך של חיפוש צורה, מעיכה אקראית של החמר ותגובה לצורה. כמו במקרה של כתם דיו לא מתוכנן, המקריות וקבלת התוצאה ללא שיפוטיות מאפשרים חידוש והפתעה. האמנית מוסיפה וגורעת מן החמר בעדינות רבה מתוך חופש, מינימליזם ופשטות. הדמויות הזעירות מזמינות חמלה, אמפטיה, ענווה וקבלת השונה. 
חופש, זרימה וקבלה, באים לידי ביטוי גם בספרי אמן שעזרוני צירפה לתערוכה מורכבת זו.
במובן מסויים זו תערוכה ארס פואטית. עזרוני חושפת ומסתירה ונמצאת באי נחת מתמיד. אין כאן ״סלפי״, אגו או חד משמעותיות. יש כאן יראה במובן של ״אשרי אדם מפחד תמיד״ יחד עם ענווה של קבלת העצמי "אם אני כאן הכל כאן"  אני בצורה השלמה שלי עם כל הכתמים וכל ההתלבטויות. זאת אני ואשאר כך גם אם תיווסף שכבה או תימחק, כי לא התוצאה אלא הנוכחות ללא יומרה לשלמות קובעת. 

גבי יאיר
אוצר התערוכה
2022



The current exhibition, similar to previous exhibitions by the artist, shows Rina Ezroni’s engagement in human figures. This time, in addition to her acrylic paintings, Ezroni is showing small clay portrait statues and artist books.
Ezroni’s paintings are multilevel works enabling various readings of the figures revealed through extended viewing. The figures are complex, abstract, and stained with multiple hues of faded colors and expressiveness. The works are not made with the intention of being clean, whole, sharp, or final: out of the uncertainty, Ezroni creates the generic. There is no lack of ambiguity, whether in the process or the outcome – all is complex and multilayered. The “final” composition is revealed only afterward, without a preconceived plan. One action leads to another, layers are added over layers, sometimes as erasure, and at other times as concealment. The passion of creation calms down during the work until the next pause to wonder, then “heats up” again, and so on.
In Ezroni’s oeuvre, the works are not necessarily final, but are correct for a given moment, and subject to change.
The portrait statuettes were also made through a process of searching for form, randomly pressing the clay and responding to shape. As in the case of an unplanned ink stain, chance and the non-judgmental acceptance of the result facilitates innovation and surprise. The artist adds and subtracts from the clay with great delicacy as she conducts her search based on freedom, minimalism, and simplicity. The tiny figures invite compassion, empathy, modesty, and acceptance of the “different.”
Freedom, flow, and acceptance are reflected as well in Ezroni’s artist books joining this complex exhibition.
In a sense this is an ars poetica exhibit. Ezroni reveals and conceals, remaining in a continuous state of discomfort. There is no “selfie” here, neither is ego, nor absolute clarity. What is here is awe, as in “Happy is the man who fears always” along with the humility and self-acceptance of “If I am here, everything is here” - I, in my whole form, with all of my stains and soul-searching. This is me, and I remain so, even if a layer is added or erased: the determining factor is not the result, but the presence without any attempt to be perfect. 
Gabi Yair
Exhibition Curator
March 2022