Face It - Group Exhibition | על הפנים - תערוכה קבוצתית

Wed Sep 01 2021 17:00:00 GMT+0000 (Coordinated Universal Time)

אלון אבן-פז | הדסה בארי | יעל בוברמן-אטאס | רוני ברות | אלחנדרו אלכס גולדברג | יואל גילון (גולדשטיין) |
מירי גרמיזו | נעמי טנהאוזר | נחום מלצר | אביגיל פריד | שלמה סרי | רינה עזרוני | ריבה פינסקי-אוודיש |
חנה קרומר | מאיר ראובן (זלבסקי) | אורי ראושר

"לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ
וְנָתַן לוֹ
הָאָרִיג"
מתוך "לכל איש יש שם" / זלדה

על אמנות הדיוקן
השאיפה להעניק לאדם בר החלוף חיי אלמוות בתמונה הוליכה לאמנות הדיוקן. הפער הזה בין דמות האדם שהינה שברירית ובת חלוף, לבין הנצחת הדמות באמנות שהינה נצחית קיים בבסיס אמנות הדיוקן. כמו גם הפער בין המודל החי, הממשי, לבין הייצוג שלו.
גדולת הדיוקן ניכרה ביכולת של האמן הבורא להציג את "נשמתו" או את "מהותו הפנימית" של המצויר. אמנות הדיוקן הינה סוגה קלאסית שעברה שינויים בייצוג במהלך התקופות, ומשקפת קונבנציות חברתיות ותרבותיות, גם מבחינת האמן וגם מבחינת הדמות המוצגת, בסוגה זו יותר מכל סוגה אחרת.
המילה דיוקן מקורה בדו-איקון (מיוונית dyo=שנים + eikon=תמונה). כלומר הדיוקן הוא היצג של אדם מסוים, יחידי, במדיום של אמנות פלסטית כמו ציור. דיוקן הוא גם הפרצוף של אדם, הנתפס כאילו היה כבר תמיד תמונה, מעין היצג חזותי של ה"נפש". הדיוקן באמנות יכול להיתפס כאילו אינו רק חפץ דומם, אלא אוצר בתוכו משהו מרוח האדם.
אף סוגת ציור לא מסוגלת כמו הדיוקן להעביר תחושה אינטימית של נוכחות חיה, של חיים. הדיוקן נקשר לתכונות אנושיות – הפנים כישות כולה, הנושאת את כל הזהות של האדם. דרך הפנים או שפת הגוף אנו חשים בתכונות כמו נדיבות, חושניות, קמצנות, ערמומיות, טוב לב או טיפשות. בתקופה המודרנית אמנות הדיוקן עברה שינוי ביחס בין המודל לדימוי ובמיוחד בין המודל והאמן. הכוח של הדימוי פרי האמן על הסובייקט שלו, הזהות הסגנונית של האמן – הן תכונות דומיננטיות בתקופה המודרנית. עד המאה ה-20 תפשו את האדם באמנות כשלם מול רקע חברתי וטבעי. במאה ה-20 חל באמנות פירוק העצמי, פרגמנטציה. אמנות האוונגארד חיפשה לבטא מעבר לצעיף של הנראה. הצייר המודרני דוחה מימזיס, דומות, והנוכחות שלו משתלטת. למשל פרנסיס בייקון – בו העצמי המנוכר כופה את עצמו על הסובייקט, משקף את הופעתו החרדה בפרצופו.
התערוכה על הפנים הינה קבלת פנים לשתי אמניות שהצטרפו זה עתה כחברות לגלריה מרי. אחד מעיסוקן המרכזי באמנות הוא סוגת הדיוקן.
בתערוכה נעמי טאנהאוזר מציגה דיוקנאות עצמיים, תת סוגה של הדיוקן. לאביגיל פריד בין יתר העבודות של חברים ובני משפחה ציור של דיוקן עצמי. עבודות של דיוקן עצמי הן גם של מירי גרמיזו, הדסה בארי, נחום מלצר, יואל גילון ואלון אבן פז.
דיוקנאות נאמנים למציאות או כאלו שהינם שיקוף של מציאות פנימית וחיצונית ביחד מתוארים על ידי אורי ראושר, אלכס גולדברג, רוני ברות, יעל בוברמן-אטאס, חנה קרומר, ורינה עזרוני.
מאיר ראובן (זלבסקי) ושלמה סרי מציגים דיוקן בטכניקת הצילום. התצלום של מאיר ברכותו מבטא משהו פנימי ואילו זה של שלמה מציג גישה כמעט הפוכה – ריאליזם מובהק וחד.
ריבה פינסקי אוודיש מבטאת את נושא הדיוקן בגישה מופשטת כסבטקסט וכצופן גנטי לשפה הפנימית שלה.

חנה קרומר ורינה עזרוני, אוצרות
ספטמבר 2021


Face It
Group Exhibition

Riva Pinsky-Awadish | Roni Baroth | Hadassah Berry | Yael Boverman-Attas | Chana Cromer | Alon Even-Paz | Rina Ezroni | Miri Garmizo | Joël Gilon (Goldstein) | Alejandro Alex Goldberg | Nahum Meltzer | Uri Rauscher | Shlomo Serry | Meir Reuven Zalevsky

“Every man has a name
Given to him by his stature,
by the way he smiles
Given to him by the weave of his clothes”
from “Every Man Has a Name” by Zelda
About the Art of Portraiture
The desire to grant mortal man with immortality through the painting of a portrait, has guided the art of portraiture. The disparity between the image of man, who is fragile and temporal, yet memorialized into eternity by art, lies at the basis of the portrait, at the attempt to express the living model of flesh and blood and create his image.
The greatness of a portrait is marked by the artist / creator’s ability to represent the soul or the essence of the subject of his painting. Through the ages this classic genre that has gone through many changes. More than any other genre of art, it reflects social and cultural conventions, both from the artist’s and the subject’s points of view.
The Greek source of the Hebrew word “Diu-kan” for “likeness” or “portrait” is dyo meaning “two” and eikona (icon) meaning “image”. In other words, the word denotes the representation of a specific person, executed in an art medium such as painting. “Diu- kan” can also be a term used for a man’s face, which is perceived as if it were always a “picture”, a kind of visual representation of the soul. The portrait painting in art can be related to as not only being an inanimate object, rather, the artwork has the potential to hold some portion of a man’s spirit.
There is no other genre of painting that can convey the intimacy of a living presence, of life itself, as can a portrait. Portraiture is bound up with human characteristics – the face is the entity that carries within it the whole of a man’s identity. As with body language, in someone’s face we can sense the essential characteristics of that person, characteristics diverse as generosity, sensuality, stinginess, cunning, good heartedness or stupidity.
In contemporary portraiture the relationship between the model and his image has evolved. The relationship between the artist and his model has changed as well. The strength of the image created by the artist and the stylistic identity of the artist are dominant characteristics of contemporary art. Until the twentieth century man was perceived as an entity against the backdrop of his social and naturalistic backgrounds. In contrast, twentieth century art often represents a fragmentation of the self. Avantgarde art searches for a way to express what lies beyond the veil of what is visible. The modern painter rejects mimesis, exact representation. Instead, it is the model’s presence, his essence, that dominates the artist’s painting. For instance, in Francis Bacon’s paintings, the alienated self imposes itself on the subject, resulting in a reflection of Bacon’s own anxiety.
In the exhibition “Face It” we welcome two artists who have joined our cooperative, the Marie Gallery. One of the central themes of their art is the genre of portraiture. In this exhibit Nomi Tannhauser exhibits self-portraits, a sub- genre of portraiture. Among Avigail Fried’s paintings of family and friends, are self-portraits.
Other self-portraits are shown here by Miri Garmizo, Hadassah Berry, Nahum Meltzer, Yoel Gilon and Alon Even-Paz.
In the artworks shown by Uri Rauscher, Alejandro Alex Goldberg, Roni Baroth, Yael Boverman Attas, Chana Cromer and Rina Ezroni, the artists at times examine reality and at other times attempt to represent the “soul”, the inner life, of the subject.
Meir Reuven Zalevsky and Shlomo Serry exhibit photographic portraits. The softness of Meir’s photograph expresses some inner reality, whereas Shlomo’s portrait is diametrically opposite - a reality sharply defined.
Riva Pinsky-Awadish has an abstract approach to the subject of portrait. Her artwork contains a kind of subtext, a kind of genetic marker of her personal language.
Chana Cromer & Rina Ezroni, Curators
September 2021